• חופשי במנהטן

יש לכם חברים אמריקאיים?

עודכן ב: 6 ינו 2019

השבוע ישבנו, צוות ההיגוי של ׳קפה דילמה׳ ואנכי, להציב דילמות למפגש הראשון. נושא החברות עלה ועימו מספר שאלות עמוקות. הנה כמה תובנות אישיות שלי, דיסקליימר לצוות - זה לא אתם, זו אני;)


חכמה על קטנים

אני לא יודעת איך זה בישראל. מזמן לא הייתי. אבל כשהילדים היו קטנים, בקליפורניה ארץ השמש, הכרתי את כל ההורים. לא רק שהכרתי את ההורים, הכרתי גם את הסבים שבאו לבקר. כולנו הכרנו אותם כי ברשת החברתית הצפופה שהקמנו לצורך חגים ותמיכה רגשית, שאלות על תינוקות ודרדסים, כולם הכירו את כולם, את האוכלים הנהוגים במשפחתם ואת כל קרוביהם שבאו לבקר.

בכל נסיעה העברנו בגדים, מתנות, נעליים קטנטנות, שוקולדים, עיתוני לאשה, גרעינים וחלבה. בחילבה שמתי את הגבול. נעשינו בלדרי-סבתא וסבתא נעשתה מישהי גלובלית שמשחקת עם הילדים של כולם, קוראת לכולם ׳מותק׳ ו׳חמודי׳ ומעמיסה להם על הצלחות. בהטעמה ׳סבא׳ הרכיב את כולם בתורות ולימד תורה (אם היה יהודי מאמין).

הכרתי סבתות תימניות, מרוקאיות, פולניות, רומניות, עירקיות, ירושלמיות (זו תפוצה) - היה מבחר. הקשר היה מובחר. יש איזו התרגשות כשאת בניכר ומגיעה לה סבתא. שלך, לא שלך - לא נהיה קטנונים. העיקר שהגיעה. שרדה את הדרך בטיסות לגמדים עם רגלי פלסטלינה, את העצירה בדרך, את המעשנים בשירותים ובחדר הסגור לנוסעי אלעל, את הדחיפות במסוע המזוודות, את עוגת החנק הכשרה, את פקידי האימיגרציה השם-ישלח-להם-ברכה-מדוייקת, את כל הבידוקים הבטחוניים עם כל הכלבלבים הרחרחניים ועדיין הגיעה עם העוגיות מאפה-בית.

סבאסבתא כאלה עם ניחוחות של בישולים ומנהגים ומעל לכל -חמימות ביתית.


תכירו את ההורים

היום, הגדול שלי בקולג׳, הקטנה מתבגרת והחיים קולאז׳ בפייסבוק. אין לי ממש מושג לאן ועם מי היא הולכת כשמדובר באמריקאיות. עליו כבר מזמן הפסקתי להשגיח ואני שמה את מבטחי באל ובחינוך בו השקעתי.

(ומוסיפה בילוש קל בפייסוש, באינסטוש, בווטסאפ, שאלות כלליות עם טוויסט לשב״כניקית המתחילה בטלפון, טקסטים טעונים והאזנה דמומה מתי שרק אפשר. בקטנה.)

כשהגענו לעזור לו להיכנס למעונות החלפתי שלום-שלום עם האמא של החבר-לחדר ובמצוות שותפות לחרדה גם החלפנו טלפונים. לא אני ולא היא התקשרנו אף לא פעם אחת. אפילו לא but call.

שלא תבינו לא נכון, בהתחלה, ביסודי וגם בחטיבה, עוד ביקשתי להכיר את ההורים. עשיתי מאמצים לעבור את סף שטיחון הדלת, התחנפתי במאפים והגעתי למפגשי הורים. אבל כלום, טפלון. לא משנה כמה דברנו, חייכנו, החלפנו טלפונים והבטחנו אחת לשניה שנפגש לקפה sometime הטיים הזה מעולם לא הגיע וגם בפעמים שכן, היתה הרגשה של נפגשנו מאונס והמפגש הוא אסון. משעמם, פלסטיקי, כמה אפשר לדבר על שעורים ומה שולחים ללאנצ׳? אוקי, גם על חוגים הצלחנו לדבר. הרגע סגרת 10 דקות. גג חמש עשרה. ועכשיו מה? עומדת עם חיוך מקדם עוויתות בזוית הפה ומחכה שיצוץ איזה נושא חדש.

לאט לאט החלפתי לניפנוף מרוחק על סף הדלת, אחר כך מחלון המכונית, היום אנחנו על טקסטים בעברית, שלא יבינו כמה אמא של הילדה היסטרית. אבל מה בסך הכל שאלתי? רק רציתי לדעת אם הגיעה בשלום? אם ארזה משחת שיניים? אם לפתע מתחשק לה לחזור הביתה מהסליפאובר המפלצתי עם 25 בנות מחברותיה הקרובות ביותר של ילדת היומולדת..?!


יושב על הגדר

אני ממש לא יודעת למה עד היום, למרות אלפי השתדלויות וותק של שנים בזירה האמריקאית, אני עדיין יכולה לפגוש ישראלי/ת לחמש דקות ולהבין בדיוק מי הם, ברמה של בידוק בטחוני כמובן - לא את כל ההסטוריה, אבל יודעת שהילדים בטוחים בהשגחתם. לעומת זאת אני יכולה להכיר אדם אמריקאי שנים ולא לפגוש לעולם את אמא שלו. או מכרה שלא הצלחתי לשבת איתה במטבח ביתה ליותר מחמש דקות מנומסות ועטופות היטב בניילון נצמד, שישאר טרי גם לפעם הבאה.

ומה שיותר מענין, כשהנסיכולה מביאה חברות ישראליות אני לא מרגישה צורך לעבור פתאום עם הכביסה. לברביקיו עם ישראלים אין שעת סוף וגם לשעת ההתחלה אף אחד לא מתייחס ברצינות. עם חברה ישראלית אנחנו מגיעות לעומקים שעם הרבה אמריקאיות עוד לא הגעתי. לא כולל את אמי האמריקאית המאמצת, אבל היא פשוט מיוחדת.

האם זו אני או הן? האם זו חברות של גיל ההתבגרות ששונה מחברות של ילדי הגן בין ההורים? האם לא מתאים שניתן כולנו יד ונטה אוזן ביחד לחייהם המסתוריים של מתבגרינו? ואולי זו רק אני שמעדיפה לא לשבת במגרשי הספורט רועדת מקור ומחכה שיגמר המשחק תוך צ׳יטוט הזוי על כלום? אולי בזה אני עדיין לא תואמת-מריקה.


האם זה הקרום הבררני-תרבותי? חשדנות ישראלית מושרשת? הפרעת לא-עובר-בתרגום?

לא יודעת. אבל בסליפאובר של היום, וכמיואשת חברתרבותית, אני מרשה לנסיכה וחברותיה לעשות כאן עוגיות. אין כמו מבחן באש ומים כדי להבין עם מי בתך מיודדת.


חברים אמריקאיים בניו יורק