• חופשי במנהטן

רילוקיישן - אחרי 10 שנים

לא מאמינה שכבר 10!!! אתמול לפני 10 שנים הגעתי לניו יורק. בדיוק סיימתי תואר שני בתקשורת פוליטית ועבדתי במשרד יחסי ציבור שעסק בתחומים שחיבבתי. אבל הידיעה שאנחנו יכולים לחזות בדיוק איך יראו עשרים השנים הבאות שלנו קצת הבעיתה אותנו: המחשבה על עבודה של 9 עד 9, דירה שכורה מחוץ לתל אביב, ההמתנה ל/ברכבת ישראל שכבר אז הגיעה לפי מצב הרוח, או לחילופין העמידה של שעתיים בפקקים בכדי להגיע לעבודה (כי מחוץ לתל אביב), ואז העמידה של שעתיים בפקקים בכדי להגיע הביתה (כי מחוץ לתל אביב), פעם בשנה ברלין, פעם בשנה טיול בצפון. בקיצור, המחשבה על התבנית הפחידה אותנו לאללה. אז NYU הציעו לנפתלי לפתוח במיוחד בשבילו סמסטר אביב (נשבעת!), לקח לנו 7 שבועות להתארגן, ובאנו. את הסט צלחות החדש למטבח לקח לי יותר מ-7 שבועות לבחור, אבל מילא. יש משהו מרגש ואפילו טיפה משתק בלא נודע. בזה שאת יודעת שאת פשוט לא יודעת. אז לפני 10 שנים ושבוע הצבעתי בבחירות 2009 ועליתי על טיסה לניו יורק עם שתי מזוודות (אז עוד היה מותר), עם עצירה בלונדון לכמה ימים. כששאלו אותנו לכמה זמן אנחנו נוסעים, אמרנו שזה בטח יהיה בין 4 ל-8 שנים. לא באמת ידענו, ניסינו להמנע מהצהרות ונשבענו שלא נחיה על מזוודות (לקח מהשנים של אמא שלי פה, שכל הזמן איימה שהיא "חוזרת הביתה". בסוף חזרה). וכך, כמו בהכי קלישאתי אתמול ציינתי 10 שנים למעבר שלי לתפוח.

עשר שנים לתוך הרילוקיישן למנהטן

לא, התפוח לא חיכה לי, ההפך הוא הנכון: הגענו לתוך המשבר הכלכלי (פברואר 2009), אנשים הסתובבו כאילו תלשו להם את הידיים והרגליים בלי ניתוח והדכדוך היה באוויר: בגלל החורף הקפוא, אבל גם בגלל שהם לא יכלו יותר לשחק בכסף שלא באמת היה קיים מלכתחילה. לכי תביני קפיטליזם.. וממילא את אף אחד לא עניין שיש לי תואר שני בתקשורת פוליטית מהאוניברסיטה העברית. זה היה לפני הווטסאפ (מי היה מאמין?!), לפני שמישהו חשב על קבוצות מכילות ומחכות בפייס, וגם לא הכרנו פה אף אחד. אף. לא. אחד. אין ברירה, הייתי צריכה לקחת את מה שהיה. אז עם בן זוג דוקטורנט (עם משכורת רעב) ובלי מושג מה הלאה, הלכתי לעבוד כפקידת טבלאות בחצי משרה בארגון יהודי. היה נורא, אבל גם היה צריך לשלם שכר דירה, ושכר דירה מנצח. נכון, ב- 10 שנים קרה לנו מה שקורה לכולם ב-10 שנים, אלא שבעיר הזו הכל בקיצון: שנתיים בכיתי על מה שהשארתי מאחור, כעסתי עליו שבאנו (כאילו שלא עודדתי ודחפתי לעשות זאת) וילדתי מלא ילדים בבת אחת. כשכבר הבנתי שהכל השתנה- הייתי *צריכה להמציא* את עצמי מחדש ונשאבתי לתפקידים שביקשו לחבר את הקהילות הישראלית-אמריקאית ויהודית-אמריקאית בעיר, תקופה ממנה יצאתי עם תובנה לא מאוד פופולארית: מדובר בשני קווים מקבילים שכנראה לעולם לא ייפגשו. 10 שנים בהן מג'נגלת בין לדאוג שהוא (יהיה דוקטור) ללדאוג שהם (יהיו הם), כעת אני *רוצה למצוא* את עצמי מחדש ואחרי 10 שנים מהפעם האחרונה נרשמתי ללימודי תואר שני נוסף בתרפיה בתנועה (אם מישהו/י שמע/ה על מלגות או אלטרנטיבות טובות יותר ממכירת כליה למימון הלימודים- זה הזמן לשתף!).

עם זאת, אחרי 10 שנים אני כבר אומרת שאני גרה בניו יורק-כששואלים. אני אומנם עדיין מתפעמת מהסבווי (המצאת המאה בעיניי, מיד אחרי הג'ינס) אבל לחורף הנורא עוד לא התרגלתי. כבר עברתי את שלב אימוץ האנשים החדשים שמגיעים ולעיתים קצת מאבדת סבלנות כששואלים (מבלי להסביר מה האג'נדה ההורית, מה תיחום הרחובות, ומה השעות הרצויות) שאלות בסגנון "איפה יש גני ילדים באפר ווסט סייד?", שאגב מתחיל ב-59 ונגמר ב-110. יש בערך טריליון. התרגלתי שיש לי הכל מתחת לבית גם בשבת וחג וכמו כל ניו יורקית ממוצעת אני מסתדרת יופי ברדיוס של 8 רחובות לצפוני, לדרומי, פלוס שדרה אחת מזרחה ואחת מערבה. כבר למדתי איפה למצוא כרטיסים זולים להצגות ומתי הכי נכון לקנות אותם, מאוהבת בחנויות יד שנייה (וחושבת שזה קונספט גאוני שזה מחושב פה בהחזרי המס) ותמיד נרגשת כשמוצאת קפה טוב (כי גם אחרי עשור הקפה האמריקאי חרא).

היו פה רגעי שיא ורגעי שפל, היו ימים של תשישות קשה וימים של אופוריה מרגשת. היו גם ימים ששאלנו האם זה באמת שווה את זה וימים שידענו בוודאות שכן, היו ימים שהיה לנו קר במינוסים איומים וימים שהיה חם ולח (הלו חודש תשיעי באוגוסט בתוך תחנות הסבווי), אבל אחרי 10 שנים אני עדיין עיקשת בהמלצתי: קחו לכם רילוקיישן (עצמאי או ממקום עבודה). תחוו תרבות ושפה אחרות, תגורו במקום שחלמתם כל החיים להיות בו. תשילו מעליכם את כל מה שחשבתם שיכול לקרות ופשוט תקרו. מבטיחה שלא תאמינו כמה עוצמות וכוחות תגלו שיש לכם. The best is yet to come. #מאחתשיודעת.


הכותבת היא שני כהן קורבלניק, ממיסדות 'לשבט' - קבוצת ההעצמה הנשית של חופשי במנהטן.

27 צפיות